יהונתן (תוני)קלימיאן

תוני, אחי היקר, אני יושב ומנסה לכתוב, אבל המילים פשוט קטנות מדי מול הגודל של הכאב ומול המציאות הקשה הזו, שאתה כבר לא איתנו. הלב פשוט שבור לרסיסים, והראש עדיין מסרב להאמין שאתה כבר לא פה איתנו, שזה לא עוד חלום רע שאפשר להתעורר ממנו.

היום הראשון ללימודים בכיתה ז׳. הגענו לחטיבה, התרגשות גדולה ממש! וואי, וואי, אנחנו כבר גדולים! יש פה מלא חבר׳ה חדשים וזה… וואלה, מעניין של מי אני אהיה פה חבר. כל אחד שואל את עצמו, ובעיקר מתרגש מזה שהוא אשכרה כבר גבר גבר בחטיבה…

תוני, אוהב אותך כל כך ומתגעגע… ״ערב ראשון של לבד, יושב וכותב לך מכתב על כל הדברים שהיו, כל מה שקרה בדיוק. כאב של לוחמים…״ אז אני כבר אחרי הערב הראשון בלעדיך, והנה אני כותב לך מכתב על מה שהיה באמת, ועל מה שאני ראיתי מנקודת המבט שלי.

באחד הימים בחמישית, אחרי שכבר תקופה התלבטתי אם לעבור לרגבים, קצת הייתי לא בקשר עם החברה מהשכבה, כי הם חשבו שאני עומד לעבור עוד רגע, אז אין למה להיקשר אליי. גם קצת הסתלבטו עליי.